אני מפחדת להזדקן. זה משהו שהבנתי מוקדם יחסית, שהגיל שעובר הוא לא חוזר. זוכרת את עצמי בוכה ביום הולדת תשע. וכששאלו אותי למה, עניתי: "כי עכשיו יש לי יום הולדת תשע, ויהיה לי יום הולדת עשר, אבל יום הולדת שמונה כבר לא יהיה לי". למרות שכל החברות שלי נורא רצו כבר לגדול ולהתבגר ולעשות את כל הדברים המגניבים של גדולים, אני משום מה הייתי מאוד רגישה לעניין הגיל. זה רק הולך ומחמיר עם השנים. כשאני מגלה פתאום, שאני סופרת בעשרות שנים אחורה ממאורעות חיים שזוכרת אותם כבר בתור אדם בוגר.
החלפת הקידומת מ-1 ל-2 דווקא לא הייתה לי טראומטית, ושוב לעומת רוב החברים שלי שפתאום הרגישו שכך הם נפרדים מהילדות ויוצאים לחיים הבוגרים, שזה בעצם מה שרצו עד עכשיו. אני פשוט ידעתי שצפוי לי עשור מעניין ומאתגר. עשור בו אני בונה את עצמי ואת המשך חיי. עשור של התחלות. מתחילה לימודים,מתחילה עצמאות, מתחילה קריירה, מתחילה משפחה, מתחילה בית. וכך זה היה. ונגמר. ואז פתאום בקצב מסחרר משהו מצאתי את עצמי בתוך 30+. אבוי, זה כבר היה קרוב לפניקה. תעצרו את העיר, אני רוצה לרדת! 30+1, 30+2, 30+3 וממשיך. ואז זה הופך להיות 30+5 וזה כבר אומר שאני יותר קרובה ל-40 מאשר ל-30. נכון שלמספרים אין משמעות, אבל אותי הם מלחיצים. ואני יכולה להגיד שהכל בראש ובתפיסה העצמית שלי אני עוד לא עברתי את ה-22 ואני עדיין באותו עשור מאתגר של התחלות, למרות שיש כבר שני ילדים גדולים ומשכנתא. אבל עברתי. בהרבה. וזה מפחיד. מפחיד אותי להזדקן. לאבד שליטה על הגוף. להוריד את הקצב של החיים לא מתוך בחירה אלא כי אני לא יכולה.
רואה זוג זקנים מתקרבים למעבר חצייה. נדהמת לגלות כל פעם מחדש שכל כך הרבה נהגים פשוט שמים רגל על הגז ולא נותנים זכות קדימה כי יודעים שלזקן ייקח הרבה זמן לעבור, והם בינתיים יאבדו חצי דקה יקרה מהחיים. כאילו שעוד חצי דקה ועוד דקה ועוד דקותיים ופתאום יעברו שנים והם בעצמם לא יהפכו לאותם זקנים עם מקל ביד שלוקח להם כל כך הרבה זמן לעבור את הכביש. ומישהו אחר לא ירצה לעצור להם כי הוא ממהר.
הכי מלחיץ אותי - קופות חולים. כדי להגיע לקופת החולים אני צריכה להיות במצב קטטוני סופני, מגיעה כמעט בזחילה אך עדיין על השאלה של רופאת המשפחה: "צריכה חופשת מחלה?" עונה שלא ורק מבקשת מרשם לאיזו תרופה טובה שתרים אותי ומהר. לרוב גם לא בדיוק לוקחת את התרופה. כמו ילדה טובה הולכת לבית מרקחת, מחכה בתור, קונה את התרופה ומשלמת במיטב כספי. לוקחת שני כדורים וברגע שמרגישה קצת יותר טוב - כבר לא משלימה את הטיפול. אני מאלה שמאמינים כי עם רופא החולי עובר תוך שבוע, בלי רופא - תוך שבעה ימים.
לפני כשבועיים הגעתי למצב קטטוני שבו זחלתי לראות את הרופאה, שכבר שנתיים מתקשרת איתי במיילים ודרך המזכירה ומנסה לשכנע אותי להגיע לעשות בדיקות דם שגרתיות. אז הגעתי אליה, קיבלתי נזיפה על הזנחה עצמית (כן, תודה, תזכירי לי שוב שאני כבר לא בת 20 ויש סיפורים של סכרת במשפחה שמתפתחת עם הגיל), ומצוידת במרשם לאנטיביוטיקה והפניה לבדיקות דם (מיותר לציין שלא עשיתי אותם ובינתיים גם איבדתי את ההפניה), פניתי לכיוון בית המרקחת. בדרך התפעלתי משדרוג בקופת החולים, כשבכל מקום מוצבים מכשירים אלקטרוניים לקביעת תורים ומסכי ענק המעודדים את החולה האומלל כי תורו תכף מגיע. כבר לא צריך לשאול "מי אחרון" ולהלחם על מקומך מתחת לשמש, סליחה, בתור לרופא (אני רק שאלה!). וואלה, באמת הרבה זמן לא הייתי כאן.
יושבת בבית מרקחת, מסתכלת על תוויות לטיניות מלחיצות ופוסטרים מעודדים על אוסטאופורוזיס. ואז נכנסת אישה מבוגרת, נשענת על מקל, בקושי הולכת. כרגיל למראה זה מתכווצת מפחד על עתיד לבוא בעוד 20-40-60 שנה שיעברו לי כל כך מהר. ואז האישה רואה מקל הליכה עזוב לצד הקיר. היא אוספת אותו, מסתכלת על היושבים מסביב ושואלת של מי המקל. "שלי! תמיד אני שוכח אותו בכל מקום..." - עונה זקן שיושב לידי ומנסה להתרומם מהכסא. "אל תקום, אני אביא לך" - ענה האישה והולכת לכיוונו עם שני מקלות ביד. אחד שלה ואחד שלו. משיטה לו את המקל ופתאום מחייכת חיוך כזה יפה וגדול. "בבקשה" - היא אומרת לו, והחיוך שלה גורם גם לי להבין משהו. אולי היא זקנה. אולי היא חולה. אולי היא בקושי זזה. אבל היא שמחה כל כך כי היא עדיין יכולה לעזור למישהו אחר. גם אם זה רק להביא מקל הליכה כדי שלא יקום ולא יצטרך ללכת חמישה מטרים לבד. אז בכל זאת גיל זה רק מספרים. ומה שחשוב זה מה אנחנו מרגישים בפנים. כל עוד אנחנו מועילים לאחרים, מרגישים שצריכים אותנו. גם אם כבר אי אפשר לעבוד 10 שעות ביממה ולחשוב שאת סוחבת את העולם על כפתייך ובלעדיך הכל מתמוטט. גם אם זה רק דבר קטן. עדיין צריך לזכור לחייך ולצעוד קדימה. גם בעזרת שני מקלות הליכה.
המחשבות לא קשורות לכלום. אפילו לא ליום הולדת, אלא אם יש דבר כזה - משבר גיל 35 וחצי. סתם כי החיוך שלה עשה לי טוב ופתאום גרם לי לחשוב בצורה אופטימית יותר על מה שמחכה לנו בעוד 20-40-60 שנה, רק שנגיע. לקום כל בוקר, לשתות קפה נטול קפאין עם סוכרזית לאט-לאט כי כבר לא צריך למהר לשום מקום, לשמוע מוסיקה, לעקוב אחרי לחץ הדם, לזכור לעשות בדיקות דם שגרתיות ולהכין מאפינס נפלאים ודיאטטיים לארוחת הבוקר. ולשמור כמה בצד, אולי הנכדים יבואו לבקר...
מאפינס קוואקר ויוגורט עם זיתים לארוחת בוקר
מצרכים (ל-12 מאפינס)
100 גר' (1 כוס) קוואקר
1/2 ליטר ריוויון או יוגורט לבן חמוץ 3%
70 גר' (1/2 כוס) קמח מלא
70 גרם (1/2 כוס) קמח לבן
1 כפית אבקת אפיה
1 כפית סוכר חום
1/2 כפית מלח
100 גר' זיתים קצוצים גס
100 גר' גבינה בולגרית 5% מפוררת
1 ביצה
1/4 כוס שמן קנולה
מעט גרעיני חמנייה וגרעיני דלעת - לפיזור מעל המאפים
הכנה:
לערבב את הקוואקר עם היוגורט ולהניח בצד ל-5 דקות.
בקערה גדולה לערבב את שני סוג הקמח עם אבקת אפייה, סוכר ומלח.
לקערה עם הקוואקר להוסיף זיתים, גבינה בולגרית, ביצה ושמן ולערבב.
להוסיף את התערובת לקערה עם הקמח ולערבב רק עד שהיא נספגת בקמח.
להעביר לתבנית שקעים. לפזר מעל את הגרעינים. לאפות בתנור שחומם מראש לחום של 180 מעלות כ-25 דקות, עד שהמאפינס מזהיבים.
מקור להשראה: מתכונים עם קוואקר בשיתוף "על השולחן"
מצד שמאל בבלוג דרישה לסיים בשיר אופטימי:
החלפת הקידומת מ-1 ל-2 דווקא לא הייתה לי טראומטית, ושוב לעומת רוב החברים שלי שפתאום הרגישו שכך הם נפרדים מהילדות ויוצאים לחיים הבוגרים, שזה בעצם מה שרצו עד עכשיו. אני פשוט ידעתי שצפוי לי עשור מעניין ומאתגר. עשור בו אני בונה את עצמי ואת המשך חיי. עשור של התחלות. מתחילה לימודים,מתחילה עצמאות, מתחילה קריירה, מתחילה משפחה, מתחילה בית. וכך זה היה. ונגמר. ואז פתאום בקצב מסחרר משהו מצאתי את עצמי בתוך 30+. אבוי, זה כבר היה קרוב לפניקה. תעצרו את העיר, אני רוצה לרדת! 30+1, 30+2, 30+3 וממשיך. ואז זה הופך להיות 30+5 וזה כבר אומר שאני יותר קרובה ל-40 מאשר ל-30. נכון שלמספרים אין משמעות, אבל אותי הם מלחיצים. ואני יכולה להגיד שהכל בראש ובתפיסה העצמית שלי אני עוד לא עברתי את ה-22 ואני עדיין באותו עשור מאתגר של התחלות, למרות שיש כבר שני ילדים גדולים ומשכנתא. אבל עברתי. בהרבה. וזה מפחיד. מפחיד אותי להזדקן. לאבד שליטה על הגוף. להוריד את הקצב של החיים לא מתוך בחירה אלא כי אני לא יכולה.
רואה זוג זקנים מתקרבים למעבר חצייה. נדהמת לגלות כל פעם מחדש שכל כך הרבה נהגים פשוט שמים רגל על הגז ולא נותנים זכות קדימה כי יודעים שלזקן ייקח הרבה זמן לעבור, והם בינתיים יאבדו חצי דקה יקרה מהחיים. כאילו שעוד חצי דקה ועוד דקה ועוד דקותיים ופתאום יעברו שנים והם בעצמם לא יהפכו לאותם זקנים עם מקל ביד שלוקח להם כל כך הרבה זמן לעבור את הכביש. ומישהו אחר לא ירצה לעצור להם כי הוא ממהר.
הכי מלחיץ אותי - קופות חולים. כדי להגיע לקופת החולים אני צריכה להיות במצב קטטוני סופני, מגיעה כמעט בזחילה אך עדיין על השאלה של רופאת המשפחה: "צריכה חופשת מחלה?" עונה שלא ורק מבקשת מרשם לאיזו תרופה טובה שתרים אותי ומהר. לרוב גם לא בדיוק לוקחת את התרופה. כמו ילדה טובה הולכת לבית מרקחת, מחכה בתור, קונה את התרופה ומשלמת במיטב כספי. לוקחת שני כדורים וברגע שמרגישה קצת יותר טוב - כבר לא משלימה את הטיפול. אני מאלה שמאמינים כי עם רופא החולי עובר תוך שבוע, בלי רופא - תוך שבעה ימים.
לפני כשבועיים הגעתי למצב קטטוני שבו זחלתי לראות את הרופאה, שכבר שנתיים מתקשרת איתי במיילים ודרך המזכירה ומנסה לשכנע אותי להגיע לעשות בדיקות דם שגרתיות. אז הגעתי אליה, קיבלתי נזיפה על הזנחה עצמית (כן, תודה, תזכירי לי שוב שאני כבר לא בת 20 ויש סיפורים של סכרת במשפחה שמתפתחת עם הגיל), ומצוידת במרשם לאנטיביוטיקה והפניה לבדיקות דם (מיותר לציין שלא עשיתי אותם ובינתיים גם איבדתי את ההפניה), פניתי לכיוון בית המרקחת. בדרך התפעלתי משדרוג בקופת החולים, כשבכל מקום מוצבים מכשירים אלקטרוניים לקביעת תורים ומסכי ענק המעודדים את החולה האומלל כי תורו תכף מגיע. כבר לא צריך לשאול "מי אחרון" ולהלחם על מקומך מתחת לשמש, סליחה, בתור לרופא (אני רק שאלה!). וואלה, באמת הרבה זמן לא הייתי כאן.
יושבת בבית מרקחת, מסתכלת על תוויות לטיניות מלחיצות ופוסטרים מעודדים על אוסטאופורוזיס. ואז נכנסת אישה מבוגרת, נשענת על מקל, בקושי הולכת. כרגיל למראה זה מתכווצת מפחד על עתיד לבוא בעוד 20-40-60 שנה שיעברו לי כל כך מהר. ואז האישה רואה מקל הליכה עזוב לצד הקיר. היא אוספת אותו, מסתכלת על היושבים מסביב ושואלת של מי המקל. "שלי! תמיד אני שוכח אותו בכל מקום..." - עונה זקן שיושב לידי ומנסה להתרומם מהכסא. "אל תקום, אני אביא לך" - ענה האישה והולכת לכיוונו עם שני מקלות ביד. אחד שלה ואחד שלו. משיטה לו את המקל ופתאום מחייכת חיוך כזה יפה וגדול. "בבקשה" - היא אומרת לו, והחיוך שלה גורם גם לי להבין משהו. אולי היא זקנה. אולי היא חולה. אולי היא בקושי זזה. אבל היא שמחה כל כך כי היא עדיין יכולה לעזור למישהו אחר. גם אם זה רק להביא מקל הליכה כדי שלא יקום ולא יצטרך ללכת חמישה מטרים לבד. אז בכל זאת גיל זה רק מספרים. ומה שחשוב זה מה אנחנו מרגישים בפנים. כל עוד אנחנו מועילים לאחרים, מרגישים שצריכים אותנו. גם אם כבר אי אפשר לעבוד 10 שעות ביממה ולחשוב שאת סוחבת את העולם על כפתייך ובלעדיך הכל מתמוטט. גם אם זה רק דבר קטן. עדיין צריך לזכור לחייך ולצעוד קדימה. גם בעזרת שני מקלות הליכה.
המחשבות לא קשורות לכלום. אפילו לא ליום הולדת, אלא אם יש דבר כזה - משבר גיל 35 וחצי. סתם כי החיוך שלה עשה לי טוב ופתאום גרם לי לחשוב בצורה אופטימית יותר על מה שמחכה לנו בעוד 20-40-60 שנה, רק שנגיע. לקום כל בוקר, לשתות קפה נטול קפאין עם סוכרזית לאט-לאט כי כבר לא צריך למהר לשום מקום, לשמוע מוסיקה, לעקוב אחרי לחץ הדם, לזכור לעשות בדיקות דם שגרתיות ולהכין מאפינס נפלאים ודיאטטיים לארוחת הבוקר. ולשמור כמה בצד, אולי הנכדים יבואו לבקר...
מאפינס קוואקר ויוגורט עם זיתים לארוחת בוקר
מצרכים (ל-12 מאפינס)
100 גר' (1 כוס) קוואקר
1/2 ליטר ריוויון או יוגורט לבן חמוץ 3%
70 גר' (1/2 כוס) קמח מלא
70 גרם (1/2 כוס) קמח לבן
1 כפית אבקת אפיה
1 כפית סוכר חום
1/2 כפית מלח
100 גר' זיתים קצוצים גס
100 גר' גבינה בולגרית 5% מפוררת
1 ביצה
1/4 כוס שמן קנולה
מעט גרעיני חמנייה וגרעיני דלעת - לפיזור מעל המאפים
הכנה:
לערבב את הקוואקר עם היוגורט ולהניח בצד ל-5 דקות.
בקערה גדולה לערבב את שני סוג הקמח עם אבקת אפייה, סוכר ומלח.
לקערה עם הקוואקר להוסיף זיתים, גבינה בולגרית, ביצה ושמן ולערבב.
להוסיף את התערובת לקערה עם הקמח ולערבב רק עד שהיא נספגת בקמח.
להעביר לתבנית שקעים. לפזר מעל את הגרעינים. לאפות בתנור שחומם מראש לחום של 180 מעלות כ-25 דקות, עד שהמאפינס מזהיבים.
מקור להשראה: מתכונים עם קוואקר בשיתוף "על השולחן"
מצד שמאל בבלוג דרישה לסיים בשיר אופטימי:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה