פיסת זיכרון

קגן בוריס. זובטין שליומה. נמירובסקי מוטל.

שלושה שמות. שלוש תמונות במסגרת שחורה שהיו על הקיר בחדר של סבא שלי ז"ל. אני הכרתי אותם רק לפי שלושת התמונות האלה וקצת לפי הסיפורים של סבתא, כי סבא כמעט ולא היה מדבר על הנושא...

שלושה שמות מתוך עשרות "דפי עד" שמיליתי בגיל 14 עם סבא וסבתא שלי ושלחתי ל"יד ושם". זה היה שלושה חודשים אחרי שעלינו לארץ - במסגרת "טיולי חובה לעולים חדשים" הייתי ב"יד ושם" והבאתי משם טפסים. סבתא דיברה, סבא שתק, כהרגלו. אני רשמתי. ביום השואה לפני יומיים פתאום מצאתי את עצמי מדפדפת בדפים האלה באינטרנט במאגר סרוק של "יד ושם" (איזו עבודת קודש הם עושים...). כתב של ילדה בת 14 שהייתי. חתימה של סבא וסבתא למטה. איזו צמרמורת עברה בי לראות את החתימות שלהם, סבתא שלי כבר 14 שנה לא איתנו וסבא - חמש שנים... הטפסים לא הספיקו, צילמתי אותם והמשכתי למלא. ובסוף סבתא אמרה - אני לא יכולה יותר, די. הפסקנו. שלחתי את מה שמלאנו ולא המשכנו, ועל זה אני כל כך מתחרטת עכשיו... כי סבא וסבתא אינם והזכרון שעוד המשיך דרכם נעלם לתמיד.

שלושה שמות מתוך מיליונים שנשטפו בנהרות של דם. מנסה להאחז בפיסות אינפורמציה שסבתא נידבה לפני כל כך הרבה שנים. שלושה שמות - ואני שומרת על ההגיה היידישית הבייתית, איך שסבא וסבתא קראו להם. מוטל (Motl). שליומה (Shlema). בוריס.

בוריס קגן. אח של סבתא. נולד ב-1913 לאבא נוס (נתן) ואמא סורה (שרה). היה רווק, טכנאי. גויס לצבא ברה"מ ונהרג כנראה בקרבות, כנראה בשנת 1942 - 1943. הם היו ששה ילדים במשפחה, ארבע בנות ושני בנים, סבתא שלי הייתה הצעירה. האח הגדול, דוד, לא גויס בגלל בעיית ראיה קשה. בוריס הצעיר, החתיך, החכם, גאוות המשפחה - לפי דברי סבתא - נהרג ודוד לא יכל לסלוח לעצמו. שקע בדיכאון עמוק, שנא את עצמו על בעיות הרפואיות שלו שלא אפשרו לו למות במקום בוריס....

מוטל נמירובסקי. נולד ב-1904 לאבא נתן ואמא שייבה. היה מורה, נשוי לביילה. נספה ב-1941. לא היה קשר דם בין מוטל לסבא שלי, אך היו קשרים מיוחדים יותר. אבא של סבא שלי, בן ציון, התחתן פעם שניה אחרי שאישתו סורה (גם לאמא של סבא שלי קראו סורה...) נפטרה ממחלה והותירה אותו עם ילדים קטנים - סבא שלי, אחותו ביילה ואח שליומה. בן ציון התחתן עם שייבה, שגם היא הייתה נשואה פעם שניה, ולה ילד מנישואין קודמים, מוטל. מוטל וביילה אמנם גדלו כמו אח ואחות, אך לא היו אח ואחות, הם התאהבו והתחתנו - ממש טלנובלה, רק חבל שהסוף שלה לא כמו בטלנובלות... עד היום האחרון של סבא התמונה של מוטל הייתה תלויה בחדרו, כי למרות שלא היה אח שלו, היו חברים הכי טובים...

שליומה זובטין. האח הקטן של סבא. נולד ב-1916 לאבא בן ציון ואמא סורה. היה רווק. מהנדס חשמל. ב-1942-43 הוא נעלם. לא הגיע דיווח סופי על מותו. עליו לא ידוע לי כלום. אולי כי היה לסבא קשה במיוחד להאמין בגורל המר, אולי כי סבא שלי חיכה שנים שתפתח הדלת ואחיו הקטן ייכנס, הרי כל עוד לא הודיעו סופית, יש עדיין תקווה...

סבתא שלי ניצלה כי סבא ששירת בחזית שלח לה מכתב - תברחי! אין לך מושג, הוא כתב במכתב, מה הנאצים עושים ליהודים, תעזבי את הכל ותברחי. אז היא עזבה וברחה. סבתא הייתה מספרת לי שטאטאה את הבית, סידרה אותו, סגרה את הדלת, שמה מפתח בכיס ולבד, בחודש חמישי של הריון (עם אמא שלי) עלתה על הרכבת מאוקראינה לקזחסטן. לפי מה שסיפרו לה עדים כמה שנים אחרי, עוד שהיא חיכתה בתחנת הרכבת - השכנים שלה, לידם גרו כל החיים, פרצו דלת ביתה והתחילו את הביזה. סבתא חשבה שתוך כמה שבועות היא חוזרת הביתה, אך היא חזרה רק אחרי ארבע שנים. הוציאה את המפתח אותו שמרה כל השנים, רק שכבר לא הייתה דלת שהמפתח הזה יכל לפתוח. בעצם, לא היה גם בית שנהרס בהפצצות הכבדות שהיו באזור.

המכתב של סבא הציל אותה. היא קראה לכל משפחתה לבוא אך הם סירבו להאמין לשמועות הנוראיות. כמה שבועות אחרי הגיעו הנאצים. דוד של סבתא, אישתו ושבע בנותיו שגרו ממול קיבלו פקודה יחד עם כל היהודים לארוז מזוודות - לכל אחד היה מותר רק מזוודה אחת בה לשים את דברי הערך שלהם - ולהגיע לשדה פתוח מחוץ לעיר. שם אמרו להם שיחכו משאיות לקחת אותם לאזור מחייה חדש. אך משאיות לא הגיעו, במקומם הגיעו כמה חיילים עם רובים. דוד של סבתא, דודה ושבע בנות, הגדולה הייתה בת שבע עשרה, הקטנה - בת ארבע, ואני לא יודעת אפילו את השמות שלהם.

בוריס קגן, שליומה זובטין, מוטל נמירובסקי. לפחות את השמות האלה אני רוצה לזכור. לזכור ולא לשכוח.

ביום השואה שאל אותי גילעד, הילד החכם שלי בן חמש:
- אמא, רק במדינת ישראל יש צפירה?
- לא, יש לדוגמא גם בפולין, שם עושים היום טקסים מיוחדים במקומות איפה שגרו פעם יהודים.
- וזהו?
- לא יודעת, אולי גם בארה"ב, בקהילות יהודיות.
- ובגרמניה?
- אני לא יודעת.
- אני חושב שדווקא בגרמניה הכי חשוב שתהיה צפירה.
- למה?
- כי נכון שהם ביקשו מאיתנו סליחה ועכשיו גרמניה חברים שלנו, אבל הם חייבים צפירה בשביל לזכור, כדי שזה לא יקרה שוב.