אין אין אין חגיגה (בלי עוגת סילאן)

איך הזמן טס כשנהנים.... בלוגי חגג שבוע שעבר יום הולדת שנה. לכבוד האירוע המשמח לא קישטנו בלונים וליצן מחופש לא שר "איפה, איפה, איפה העוגה". מצד שני, בלוג קולינרי, שלא נחגוג עם עוגה? חס וחלילה. ודיאטה? כרגיל, אחרי החגים.

אך לפני כן כמקובל כמה מילות סיכום. כ-60,000 כניסות, 126 רשומות. שנה שלמה, חיים שלמים. רק שנה, כבר שנה? הבלוג שלי מסמל עבורי שני דברים, דבר של התחלה ודבר של סוף. הייתי בחופשת לידה, מזמן זממתי על מקום במציאות הוירטואלית שיהיה רק שלי. לממש את הפנטזיה של הילדה שכתבה לתוך המגירה (ומאוחר יותר - לתוך התיקייה של וורד) וחלמה להיות סופרת. לרכז במקום אחד את המתכונים הטובים שפזורים בכל רחבי המחשב שלי והאינטרט (לא מדפיסה, עם כמות המתכונים שסימנתי "לביצוע מיידי" חבל על יערות הגשם של ברזיל...). אז חופשת לידה זאת הזדמנות מצויינת לפתוח משהו חדש. שיוקדש לילדים, למשפחה, לבישולים ולספרים, לדברים שאני אוהבת. באותו היום לפני שנה חידשנו ריהוט לסלון, קנינו ארון ספרים עליו חלמנו כבר כל כך הרבה זמן. התחלתי לסדר את הספרים הרבים שלנו על המדפים וממש הייתי בתחושה של התחלה חדשה. 

ופתאום באיזה טוויסט מתעתע, צחוק מרושע של הגורל, הבלוג אותו פתחתי בתחושה של התחלה הפך גם לסימן של סוף. כמה מפחיד, כמה סימלי, כמה כואב לחשוב שבזמן שרשמתי את רשימת הפתיחה בפרץ של אופטימיות לעשייה חדשה, באמצע הרשומה קיבלתי טלפון מאבא. הטלפון שהגיע בשעות הצהריים ב-12.08.09 ובטלפון אבא סיפר שהוא כבר כמה ימים לא מרגיש כל כך טוב. יומיים אחרי, ב-14.08 נסענו עם אבא לאיכילוב והוא אושפז. אבא שלי, בן אדם הכי בריא שיש, פעם אחרונה היה מאושפז לפני שלושים וחמש שנה עם ניתוח התוספתן... יום למחרת הוא התמוטט וחיברו אותו למכונת ההנשמה. ואז התחיל חודש של סיוט, חודש של טירוף. חודש בין יאוש לתקווה. חודש בו ביליתי ימים באיכילוב ולילות בכיתי מעל העריסה של התינוקת שלי. חודש בו כתבתי בבלוגי רשומות שעד עכשיו לא מסוגלת לחזור ולקרוא אותן. כי מה שהיה התחלה הפך לסוף. ובדיוק חודש אחרי, יום ביום מהאשפוז, הצחוק המרושע של הגורל, ב-14.09 עמדתי בבית עלמין הירקון. נפרדת מאבא. ככה מסתיימת חופשת הלידה שלי, ככה מסתיימת לה סופית גם הילדות שלי.

ופתאום עוברת שנה. איך שנה, מה פתאום שנה, כבר שנה? סוף שנה, תחילת שנה. בערב ראש השנה קמתי מהשבעה המקוצרת שהייתה, התקלחתי ולבשתי בגדי חג. חולצה לבנה עם רקמה. הלכתי לארוחת החג אצל גיסתי ובכיתי בכניסה במדרגות, מחפשת בתוכי את הכוחות להיכנס ולראות את האנשים שבאו לסעודת החג, באו לחגוג ולשמוח. כי איך זה יכול להיות ככה אכזרי, התחלה וסוף. נכנסתי ופתאום כולם שתקו. הסתכלו עליי, לא ידעו מה להגיד. חג שמח? תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. ושוב נגמרת שנה, מתחילה שנה. רק האבל לא נגמר.

אז מה? אין, אין, אין חגיגה?.. האמת... באמת אין חגיגה... כבר שנה שעושה פרצוף שמח ולא מסוגלת לחגוג באמת. אבל צריך לחגוג, גם אם במסיבת סיום של הילד בגן אני בוכה לי בסתר. צריך לחגוג יום הולדת שנה לנסיכה היפה שלי, צריך לחגוג תחילת שנת הלימודים כשהילד שלי נכנס לכיתה א' וכולי התרגשות וצפיה, שוב התחלה חדשה. צריך לחגוג גם שנה לבלוג. אז הנה העוגה. טעימה מאוד, מקווה שמי שהגיע למתכון לא קרא את ההקדמה, היא קצת הורסת את התאבון. לא רציתי לכתוב אותה אבל גם לא יכולתי שלא לכתוב אותה. עדיין לא מבינה, לא מעכלת. עוד לא הצלחתי להפנים, אז איך יכול להיות שעברה שנה?..

עזבו, נו. תכינו את העוגה. את זאת או אחרת, בצד ימין של המסך בקישורים יש עוד ההרבה עוגות טובות. לא שחסר גם מתכונים באינטרנט. אין, אין, איו חגיגה, בלי, בלי, בלי העוגה. עוגה דבשית טעימה ומהירת הכנה שבהחלט יכולה להחליף עוגת דבש מסורתית. לחיי ההתחלות החדשות.

עוגת סילאן בחושה

מצרכים (ל-2 תבניות אינגליש קייק):

2 ביצים
1 כוס סוכר
1 כוס סילאן
3 כוסות קמח לבן רגיל + כפית שטוחה אבקת אפיה
1/2 כוס שמן
1 כוס קפה חזק: 3 כפיות קפה נמס לכוס מים רותחים
2 כפיות קינמון

הכנה:

לערבב היטב את כל המצרכים, לחלק בין שתי תבניות אינגליש קייק ולאפות בתנור שחומם מראש ל-150 מעלות כ-35-40 דקות.

את העוגה המוכנה להבריש בקצת סילאן בעודה חמה.

קישור למקור