יום שלישי, 17 בספטמבר 2013

בת 63, זורמת. על תפארת מדינת ישראל, ומחאת משפחת שליט

אז נו , מה אתם אומרים? מה יתפוס יותר כותרות בסיקור הטקס הממלכתי מחר ? הנפילה של קרן פלס או המחאה של משפחת שליט. תנו לי לנחש. יותר צפיות לנפילה. כי ככה אנחנו, צוחקים על שטויות וממלכתיים עד פסיביות בדברים החשובים. או בלשון העדכנית, זורמים, כמו אנשים. אותה דעת קהל מסתורית שמעוצבת בידי המכנה המשותף הנמוך ביותר, של תדמית המטומטמת של מסעודה משדרות, לא כפי שהיא באמת אלא כפי שרואה אותה אותו צפוני מלוקק ממשרד פרסום במגדל תל אביבי. וכבר כתבתי על תופעת האנשים/ישראל רוצה/העם רוצה וכדומה.
רוצה להתייחס לנושא משפחת שליט. כולנו יוצאים מגדרנו על מנת להפגין ממלכתויות בשקל ותשעים. אם זו עצומה בפייסבוק שמנסה להגיע ל-23000 תומכים בחללי מערכות ישראל, כמספר הנופלים.רעיון מטופש, אפילו המספר הוא בערך כי בעם אין מקום לאינדבדואלים. כאילו שגורלם תלוי ב"לייק" שלי ובלחיצת כפתור יחזרו כולם, גם רוב הנופלים שלא ידעו מה זה פייסבוק. וכמובן שיא הממלכתיות, להחזיר את גלעד שליט. הרי כולם רוצים. אפילו היום חברת הניקיון בבניין שלנו איחלה לדייריה חג שמח, ושהוא יחזור במהרה. האדם הפך בעל כורחו לסמל, שכולנו אוהבים לאהוב.
ומה קורה שהסמל מתנגש בסמל אחר? מה קורה שהסמל מסרב להיות סמל ומתעקש להיות אנושי? מתעקש לפגוע בסמל לא פחות חשוב - טקס יום העצמאות, ולזעוק זעקה אנושית, תחזירו את האח הקטן שלי .אז פתאום לכל אחד יש דעה. איזה סמל הוא מעדיף יותר. וכמובן שמעצבי דעת הקהל - המכונים בפי "אנשים" כבר עומלים על מהי הדעה שאנשים צריכים להחזיק. דרך עריכת סקרים לא מבוססים (כי אין מדגם מייצג) באינטרנט, וכמובן עצומות  בעד ונגד ברשתות החברתיות, שגלעד לא מכיר כי הוא כבר חמש שנים לא אונליין, ולא היה אז פייסבוק.
ולנושא עצמו. מדינת ישראל חסרה הנהגה אמיצה. מנהיג שיקח על עצמו את ההחלטה הקשה אך ההכרחית לשחרר את גלעד שליט, או להודיע שהוא לא מנהל שיחות על שחרור אסירים ומחפש אופציה צבאית, או סנקציות חמורות. כרגע המצב הוא שאין החלטה. אנחנו מנסים לדבר, הדרישות לא משתנות ואנחנו מתעקשים לא להחליט. כך גם ברמת המקרו, בסכסוך עם הפלשתינאים. הפתרון של החזרת השטחים ידוע לכולם, אך אנחנו מתעקשים להמשיך במצב הקיים. צריך מנהיג שיקח אחריות על שחרור מרצחים מתועבים ויגיד שזוהי חובתה של המדינה היהודית להחזיר כל חייל. משהו מזה הולך לאיבוד.
ביום הזכרון חשבתי מתי בפעם האחרונה הייתי ממש גאה במדינתנו. זה היה לאחר ירי טיל הנ"ט על נגמש, בו התפוצצו חמישה לוחמי צה"ל. מייד לאחר מכן יצאה פלוגה של לוחמים וזחלו, תוך כדי ירי, על מנת להביא כל שריד של גופותיהם של לוחמים שאת רובם לא הכירו. זוהי העוצמה של צה"ל. זוהי הסיבה העיקרית שאנו עדיין כאן. העליונות המוסרית, החינוך לערכים, קידוש החיים וקדושת האדם גם לאחר מותו. לא בערך 23,000 חללים. אלא מספר מדויק. זוכרים כל אחד ואחד, כי הפעם האחרונה שלא יכולנו לזכור את מתינו הייתה בשואה. לכן לכל איש יש שם. גם במותו, קל וחומר בחייו.
אבל אנחנו, הנהגתנו הפכה למשועבדת לרייטינג וסקרים. כל המערכות. הם רוצים רק להיבחר שוב. לכן אף מנהיג לא לוקח החלטה חשובה מהפחד לטעות. כמו רבין כשהחליט על פעולה צבאית לשחרור נחשון וקסמן ז"ל. אבל הוא החליט. גם על הסכם אוסלו הקשה הוא החליט להחליט, ושילם בחייו. מדינתנו בת 63, זורמת עם המציאות ולא קובעת אותה. ואנחנו נסחפים, לאן שהזרם יוביל. העיקר שזה יצטלם טוב בטלויזיה ויתאים לדעתם של ה"אנשים" של הזרם הסוחף. מקוה שסופנו לא  כמו כל זרם - בים.  דרושה החלטה אמיצה, להחזיר את גילעד הביתה, להחזיר את תפארתה של מדינת ישראל.
בברכת חג עצמאות. מדינתית וגם אישית מחשבתית.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה