יום חמישי, 26 בספטמבר 2013

מה נשתנה הלילה הזה - עוד גרסה ללביבות מצה


אקח פשוטו כמשמעו - "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות". נזכרת ב"סדרים" השונים שחגגנו, חלקם שונים, חלקם משונים, וכל פעם שרנו "מה נשתנה". עד גיל שלוש עשרה לא היה לי שמץ של מושג פסח מהו. אמנם משפתחי בעלת שורשים יהודיים עמוקים ואפילו סבא של אבא שלי היה רב, החילוניות ופסאודו-מודרניזציה ששטפה את ברית המועצות, הצליחה לנצח גם את השורשים האלה. אבא תמיד סיפר בגאווה גדולה על סבא שלו שלא זכה להכיר אישית ועל השייכות שלנו לעם היהודי העתיק והמופלא. בתור יהודים אסור לנו לאכול חזיר, אמר אבא - ולא אכלנו. אך מעבר לכך לא היה לי מושג מה זה יהדות ועם מה אוכלים - או יותר נכון - לא אוכלים אותה. ואז בגיל שתיים עשרה בערך, כשברית המועצות כבר הייתה היסטוריה והעמים שאכלסו את השטח הענק של האימפריה המפורקת (בכל המובנים) החלו לחפש אחר השורשים שלהם. התחילה חזרה מסיבית גם לדת, וגם אני התחלתי לחפש את השורשים שלי. נרשמתי לסוג של "sunday school" שהופעל בכל יום ראשון על ידי בית הכנסת העירוני, שם התחלתי ללמוד עברית וגם קצת על הדת היהודית. כל דבר היה חדש לי, כל דבר היה מעניין לי. ילדה שקטה ושוקדת, תמיד הייתי חביבת מורים (ולא חביבת התלמידים, על זה בפעם אחרת...) וגם כאן זה קרה. בפסח קיבלנו הזמנה משפחתית לסעודת ליל הסדר אצל הרב המלמד. זה היה הסדר הראשון שלי. שתינו תירוש שהביאו מישראל, אכלנו מצות ומאכלים כשרים ואבא אמר שבטח סבא שלו עכשיו שמח בשמים... בסיום הסעודה הרב נתן לנו חבילות של מצות לכל השבוע של פסח, הוא אמר שיודע שאני אשמור על החג באמת... באותה התקופה החלטתי לחזור בתשובה, העולם העתיק והלא נודע של תפילות, צניעות ואוכל מסורתי קרא לילדה מתבגרת שחיפשה שורשים. עבר לי די מהר, התפכחתי דווקא כשעלינו לארץ והבנתי שבין האופוריה הנאיבית שלי למציאות הארץ ישראלית ומה שהדת הפכה כאן להיות - המרחק הוא עצום...
זוכרת את ליל הסדר המטורף לפני תשע שנים כשבסיום הסעודה לא התאפקנו ופתחנו חדשות - וראינו את הזוועה במלון פארק. ליל הסדר הארוך ביותר שלי היה לפני שבע שנים, כשחגגנו אצל דודים של בעלי. כל הסדר החזקנו ידיים מתחת לשולחן וספרנו דקות שייגמר. בוקר למחרת תכננתי לעשות בדיקת הריון ואחרי שנה שלמה של ציפייה והכנה ידעתי שהפעם זה אמיתי, וכך זה היה. ליל הסדר ההזוי ביותר היה לפני חמש שנים, כשלשולחן החג הוזמן גם בן דוד חרדי של בעלי. הוא הביא איתו מאזניים קטנים בשביל למדוד את משקל "כזית", ועל זה בערך אני מדברת כשמתכוונת לתפיסת הדת המעוותת.... פסח שנה שעברה היה אחר, החלטנו שהפעם אנחנו לא חוגגים עם המשפחה והזמנו חברים. קיצרנו עד מאוד בקריאת ההגדה והארכנו בשיחות לתוך הלילה במקום. השנה לקחנו פסק זמן דווקא כשכל המשפחות באטרף של ניקיון ונסענו לסוף שבוע רגוע בצפון. טיילנו בשמורת החולה, עשינו מסלול בבניאס ונהננו מכל רגע. חזרנו לקראת ליל הסדר, אותו חגגנו אצל אח של בעלי והפעם שלא כהרגלי - לא בישלתי כלום. אם כבר מדברים על "מה נשתנה", דווקא היה נחמד לשם שינוי...
אך פסח זה לא רק ליל הסדר ואם יש דבר שעליו לא מוותרת - לביבות מצה מטוגנות. לא בריאות, עתירות קלוריות וטעימות עד אין סוף. השנה ניסיתי עוד גרסה, סוג של הכלאה בין פסח לחנוכה והדיאטה - אחרי החגים :)

מצרכים:
4 מצות
1 כוס מים רותחים
4 ביצים
4 כפות גבינה לבנה
כ-100 גר' גבינה צהובה מגוררת
כ-100 גר' גבינה בולגרית מפוררת
2 תפוחי אדמה מגוררים על פומפייה גסה (לסחוט קלו שלא יוציאו יותר מדי נוזלים)
1 בצל קצוץ ומטוגן עד הזהבה
תיבול: מלח (הגבינה מלוחה!), פלפל שחור
הכנה:
לפורר את המצות בקערה עמוקה ולשפוך עליהן את המים הרותחים.
להוסיף את כל שאר המרכיבים ולערבב היטב.
במחבת רחבה לחמם שמן (לא טיגון עמוק), בעזרת כף ליצור לביבות ולהכניס לשמן החם.
לטגן משני הצדדים עד להזהבה ולהוציא על נייר סופג.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה