מלכודת המנגו

מלכודת המנגו, מוחמד חניף, מטר הוצאה לאור

יש דברים שעובדים בהפוך על הפוך. כשהמרצה שלי למזרח התיכון בחוג ליחסים בינלאומיים אמר שדיקטטור נאלץ להקשיב לבני עמו יותר מאשר שליט דמוקרטי, התפלאנו כולנו. ההסבר פשוט, דיקטטור צריך לשמור על חייו כי הדרך היחידה להפיל אותו היא ברציחתו או הגלייתו. משני המקומות אין דרך חזרה. מנהיג דמוקרטי יכול לא להיבחר, לחכות עד הבחירות הבאות ואז להיבחר שוב. לכן הדיקטטור חייב יותר להתחשב ברצון העם מאשר דמוקרט, כי חייו תלויים בכך. כאן גם מתחילה הבעיה, המנהיג יעשה הכל כדי לשנות את רצון העם, לדכא כל איום פוטנציאלי עליו, להקים משטרה חשאית מפוארת כנגד בני עמו, לשלוט בתקשורת באופן מוחלט, כדי לנסות ולעצב את רצון העם, לקרב ולהרחיק באותו הזמן קבוצות שונות ואנשים שונים, הכל כדי שלא יהרגו אותו. זו מטרתו מרגע שהגיע לשלטון. מטרה משנית היא להיזכר בהיסטוריה כמנהיג דגול. הכל נכון גם בדמוקרטיה רק שכללי המשחק הם מתונים יותר, והרוב שקוף, לעיתים שקוף מדי.

הספר "מלכודת המנגו" מכניס אותנו לעולמו של הדיקטטור בחצי מעלילתו, ולעולם של הצמרת המקיפה אותו. הפחד הקיומי מהתנקשות, החשדנות, הרצון להיזכר כמנהיג גדול, ועם זאת החולשות האנושיות הקטנות של כל אדם, גם של דיקטטור, המצב הבריאותי, ויכוחים עם בת הזוג, משיכה מינית טבעית לאחרות שאסורה לפי כללי החברה, הצורך לאכול, וכמובן הצורך הבסיסי שיאהבו ויעריכו אותך. כל אלה מתמזגים בידי הגורל הצפוי והידוע - מותו של הדיקטטור. החצי השני של העלילה מסופר על ידי קצין צעיר, בן למפקד צבאי שנחשב לדגול, שמת בנסיבות מסתוריות, בהתאבדות שכנראה מבוימת. גם כאן החולשות האנושיות שציינתי מתנגשות עם הגורל שהועיד לו אביו במותו - לרצוח את הדיקטטור. צורת הסיפור (כפי שכבר נתקלתי בספרים שנכתבו בשנים האחרונות) היא לסירוגין. פרק אחד מצד הממשל ופרק אחד מצד הקצין הצעיר, כשהקו הכרונולוגי לא עקבי. לקראת סוף הסיפור שני החצאים בעלילה מתמזגים. כפי שכתבתי בהתחלה, רבים הם אויביו של הדיקטטור. יש עוד דמויות משנה בסיפור שמעונינות גם הן במותו של הדיקטטור, כל דמות וסיבותיה. אני קראתי וחשבתי על מובאראק, אסד ודומיהם. המוות של הדיקטטור ידוע מראש ורק נותר לנחש מי מהדמויות תצליח להרוג, ומה יעלה בגורלן.

עלילת הספר מתרחשת בפקיסטן, הסופר הוא ממוצא פקיסטני. זמן ההתרחשות הוא סוף שנות השמונים, לקראת סיום המלחמה הקרה. פקיסטן היא אחת המדינות שמסייעת לכוחות הנלחמים בקומוניזם הרוסי, שכבש את אפגניסטן השכנה המוסלמית. לכן האמריקאים מסייעים לפקיסטנים בנשק וכסף, למרות שהכוחות הלוחמים  בקומוניזם הם קיצונים מוסלמים. הספר נכתב בתקופתנו, כשהנשק שניתן למוסלמים במתנה מופנה כעת נגד הנותן, במלחמת ארה"ב באפגניסטן. האמריקאים מוצגים כנהנתנים חסרי קשר לתרבות המקומית, כזרים. ביקורת  מצוינת על מעורבתם שנתפסת ככוחנית ומתנשאת בעולם המוסלמי. כגורם שמפתה אנשים בעלי תפקידים בכירים בנהנתנות, ובכך משחית אותו, ולא מבין למה עדיין שונאים אותו. לדעתי הביקורת מלווה בסוג של "מגיע להם" בהסתכלות על הסכסוך המוסלמי - אמריקאי כיום.

עד כאן ההיבט הפוליטי. ההיבט המעניין לא פחות הוא ההיבט התרבותי. רובנו לא יודעים הרבה על תרבות האזור. פקיסטן היא שילוב של תרבות מוסלמית ואמונות עממיות הודיות. התיאור התרבותי הוא מהפנט. מתיאור מזג האויר החם ברוב השנה, הרגלי האכילה, תיאור הלבוש, מעמד האישה, תפיסת ההומוסקסואליות, המוסר הכפול ביחס לנהנתנות, הסגידה לטקסים צבאיים שמוצגים כריקים מתוכן, ההיצמדות לדת האיסלאם עד כדי אבסורד, תהליך החילון, והיחס לתרבות המערב. הנוף הנשקף מהחלון שהספר פותח לתרבות מגוונת ולא ידועה לרוב הישראלים ולעולם המערבי, הוא מרתק. למרות התרבות הפקיסטנית שנוכחת לאורך כל העלילה מורגשת מאוד השפעתו של הסופר הקולומביאני גבריאל גרסיה מארקס. אופן תיאורם של הדמויות הצבאיות, הסתמיות של המלחמות, המניעים האישיים מאחורי צעדים הנחשבים ללאומיים, התערבבות מיסטית של אמונות עממיות במהלכי המלחמות ובחיי האנשים. מוזכר גם באופן מרומז שאחד הגיבורים קורא את ספרו "כרוניקה של מוות ידוע מראש". כך שבנוסף למטען התרבותי של טייס פקיסטני, יש לסופר על המדף את ספריו של מארקס.

הספר חשוב מאוד לקורא הישראלי. הוא מעביר היטב את האוירה במזרח התיכון שאנו נוטים לשכוח שהוא סובב אותנו. ישראל אף מוזכרת בציניות. כשמשהו משתבש במדינה מורה הדיקטטור לאחראי על שירותי הבטחון להאשים את ישראל. הוא משיב שהוא כבר עשה זאת כחלק מנוהל הפעולות האוטומטי ברגע שמתרחשת תקלה במדינה. משמח לראות מוסלמי עם ביקורת עצמית גם בנושא הישראלי... בנימה נאיבית אכתוב שאם התרבויות יתקרבו בינהן, ישראלים יקראו סופרים מוסלמיים ומוסלמים יקראו ספרים של יהודים (מומלץ להם להתחיל ב"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז), אז יחל תהליך השלום לפרוח מלמטה. בנימה פסימית אכתוב ששני הצדדים פחות קוראים ספרים ויותר צופים במה שהשלטון והאליטות מאכילים אותם (כן, כן, גם אנחנו בישראל). אולי עדיף לנו לצרוך משהו יותר טבעי ולא מפלסטיק. אולי ספר טוב. אולי בקיץ עדיף שנאכל מנגו.

בברכת חג שמח, וקיץ קצר וקל, לא כפי שהוא מתואר בספר, בפקיסטן...